משבר סואץ ב-1956: מדוע ההישג הצבאי לא קבע את התוצאה המדינית
המערכה בסיני הייתה חלק ממשבר רחב בין מצרים, ישראל, בריטניה, צרפת וארצות הברית. כך נוצר הפער בין התקדמות הכוחות לבין חופש הפעולה המדיני.
משבר סואץ מבהיר מדוע אי אפשר למדוד תוצאה של מלחמה לפי מפת ההתקדמות בלבד. ב-1956 ישראל, בריטניה וצרפת הפעילו כוח נגד מצרים, אך ארצות הברית התנגדה למהלך. ההבדל בין היכולת להשתלט על שטח לבין היכולת לקיים את תוצאות ההשתלטות עמד בלב המשבר.
בישראל מוכרת המערכה בסיני כמבצע קדש או מלחמת סיני. המונח משבר סואץ מציב אותה במסגרת רחבה יותר: מאבק על התעלה ועל השפעה אזורית, לצד אינטרסים ביטחוניים ישראליים והיחסים בין המעצמות.
הלאמת החברה הפכה למשבר בינלאומי
ב-26 ביולי 1956 הכריז נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר על הלאמת חברת תעלת סואץ. לפי סקירת משרד ההיסטוריון במחלקת המדינה האמריקאית, ההחלטה החריפה מתיחות שכבר התקיימה בין מצרים לבריטניה ולצרפת. לונדון ופריז ראו בנאצר איום על השפעתן באזור; מבחינתו, המאבק היה קשור גם להתנגדות להמשך שליטה אירופית.
חשוב לדייק במושא ההלאמה: מדובר בחברה שהפעילה את התעלה. המעבר מהחלטה כלכלית-מדינית לעימות צבאי לא היה פעולה אוטומטית. הוא עבר דרך ניסיונות הסדרה, בחירת אמצעי לחץ ותכנון משותף של המדינות שהתערבו.
מבצע משותף אינו מחייב מטרות זהות
הסקירה האמריקאית מתארת התייעצויות צבאיות חשאיות בין בריטניה, צרפת וישראל, ואת פתיחת המתקפה הישראלית בסיני ב-29 באוקטובר. כעבור ימים אחדים הצטרפו כוחות בריטיים וצרפתיים, כשההצדקה הפומבית שלהם הייתה הגנת התעלה.
התיאום אינו סיבה למחוק את ההבדלים בין השותפות. ישראל בחנה את מצרים כאיום ביטחוני; לבריטניה ולצרפת היו אינטרסים הקשורים לתעלה ולמעמדן. כדי להעריך הצלחה צריך לשאול מה ביקשה כל ממשלה להשיג, ולא להניח ששלוש המדינות יצאו למערכה עם יעד מדיני יחיד.
וושינגטון לא הצטרפה לבעלות בריתה
ממשל אייזנהאואר הפעיל לחץ לקבלת הפסקת אש. לפי ההסבר האמריקאי הרשמי, בין שיקוליו היו החשש מהתערבות סובייטית והרצון להתרחק מקולוניאליזם אירופי. זהו הסבר של מוסד אמריקאי על מדיניות אמריקאית, ולכן יש לקרוא אותו כנקודת מבט מוסדית ולא כפסק דין על כל מניעי המשתתפים.
גם הביוגרפיה של אנתוני אידן באתר ממשלת בריטניה מדגישה את הגינוי הבינלאומי ואת איום הסנקציות האמריקאי. היא מציגה את המשבר ככישלון מרכזי של כהונתו. אידן התפטר ב-9 בינואר 1957. ההערכה הבריטית והסקירה האמריקאית נפגשות אפוא בחשיבות ההתנגדות מבחוץ, גם אם כל אחת מספרת את הסיפור מזווית אחרת.
שתי שאלות שונות על אותה מערכה
השאלה הצבאית היא מה הצליחו הכוחות לבצע. השאלה המדינית היא אילו הישגים ניתן היה לתרגם להסדר שיחזיק מעמד. הראשונה נבחנת באמצעות פעולות, יעדים ולוחות זמנים; השנייה מחייבת לבחון גם תמיכה בינלאומית, התנגדות של מעצמות ויכולת לשאת את מחיר המשך הפעולה.
ההבחנה מועילה בכל עיון במלחמות ישראל, לרבות דרך Wars of Israel: שם המלחמה ומפת הקרבות הם נקודת מוצא, אך אינם מסבירים לבדם את התוצאה.
משבר סואץ אינו מוכיח שכוח צבאי חסר חשיבות. הוא מדגים שהשימוש בו מתרחש בתוך מערכת יחסים מדינית. כאשר השותפות למהלך ובעלות ההשפעה עליו אינן אותן מדינות, גם התקדמות מהירה אינה מבטיחה שליטה במה שיקרה לאחריה.
